<h1>שבלי הלקט דין יין נסך סימן ה'</h1>
<h2>דף יא:</h2>
שאלו לרב נחשון גאון ז"ל, על מגע ישמעאל ביין, ואסר שאעפ"י שאינו עושה יין נסך ליאסר בהנאה, אעפ"י כן, עובד ע"ז הוא כדאיתא בע"ז, חמשה בתי ע"ז הם ואחת מהם נתברה שבערביא.
<h2>דף לא.</h2>
תשובת רבינו יצחק הלוי ברבי יהודה זצ"ל, וששאלתם על החבית מגופפת ומזופפת על פני המגופה והברזות מזומנות כאותם שלנו והפקידן ישראל בחצרו של גוי, אעפ"כ הואיל והמפתח בידו של גוי אסורות בשתיה שהרי כך הוא מנהגם של גוים שנועצין את הסכין, ומוציאין את היין וסותמין את הנקב, ואין הסתימה ניכרת, ולא דמי הך סתימה וזפיתא לנוד בדיסקיא. יש מרבותינו שמצריכין לכרוך כל החבית במטלית בחביות שלנו העשויין בדפים, לענין יין הנשאר יחיד אצל הגוי. ואומר הרב רבינו שמחה מאשפירא, שגם הן לא אמרו כן אלא לכתחילה, אבל דיעבד מותר אפילו בלא כריכה זאת, וכן ראיתי שהורה הרב רבינו שמחה להיתר.
<h2>דף לט:</h2>
תשובת רבינו גרשום ז"ל וששאלתם, ישראל שנתן מעותיו לנכרי ביינו לעשותו בטהרה, וטיהר ישראל את כליו, והניחם בביתו של נכרי, או אפילו נכרי עצמו שטף כליו לצורך ישראל, ושטפם כראוי ופגעו ימים טובים או שבת, ולא יכול הישראל לקבל הענבים ולדורכן, והלך הגוי ובצר את כרמו, ונתן את הענבים לתוך כליו של ישראל, או אפילו לתוך כליו של נכרי שטיהר לכך, למחר בא ישראל ומצא את הענבים כתיקנן, ופינה אותם מאותו כלי לכלי אחר, ומצא בשולי הכלי יין שיצא מן הענבים שפינה, יש לחוש לאותו יין או לא. כך דעתי נוטה, שאין לחוש לאותו יין שום איסור, דתנן, אילו שמותרין באכילה, הדבש והגדגדניות, אע"פ שמנטפות אין בהם משום הכשר משקה, ואי סלקא דעתך, דחיישינן לאיסורא, ליחוש שמא נכרי ליקט ענביו הדרוכות לו, ומשקה הטופח עליהם יין נסך הוא, אלא ש"מ כי האי גוונא לא מחזקינן איסורא. ואי איכא דמקשה, הא דתנן, אם היו מבוקעות אסורות. לא דמו להדדי, דהתם ודאי יין נסך נפל עלייהו, כדתנן, יין נסך שנפל על גבי ענבים, אבל הכא מי יימר דבהני מחזקינן איסורא. ואע"ג דמורינן בה להיתרא, לכתחילה לא עבדינן, דבעו מיניה מרב כהנא, גוי מהו שיוליך ענבים לגת, א"ל אסור, משום לך לך אמרינן נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב. מותיב רב יימר לרב אשי, גוי שהביא ענבים לגת בסלים ובדרדורים, אע"פ שהיין מזלף עליהן מותר, אמר ליה, הביא קאמרת, אנא לכתחילה קאמינא, אלמא לכתחילה הוא דלא, הא דיעבד שפיר דמי. ולענין איסורא דשבת נמי ליכא, דכיון שהענבים עומדים ליבצר, אין הגוי משהא אותן, מפני שהוא מפסיד בהם, נמצא שהבצירה לצורך הגוי ולהנאת הגוי, ואין בהם לצורך ישראל אלא נתינתם לכלי המטוהר, הלכך איסורא דשבת נמי לית בהו.
<h2>דף נו:</h2>
מעשה בחבית שנסדקה ובא הגוי ולקח כנף בגדו וסתם את הנקב עד שהפכו את החבית, אבל לא נגע ביין מבפנים, והתיר הר"ר שמריה אפילו לדברי האוסרים נצוק, כי אמר דלא מקרי נצוק אלא היכא דלא מפסיק מידי בקילוח, אבל הכא שהשולים מפסיקין דמי למאי דאמרינן פרק רבי ישמעאל, גרגותני גופיה במאי מיתסרא בנצוק, הא חזינא אע"פ שהיין יוצא מן הגת לבור דרך נקב לא חשיב נצוק, הכי נמי הכא, ומעשה היה על ידי הרב ר' משה כהן ממגנצא והתירו גם הוא.
גוי אחד דחף ברגלו בכלי ונשפך ממנו יין, ואסרוהו בשתיה, ודקא אמרינן בע"ז מותר, היינו מותר בהנאה.
<h2>דף נז.</h2>
שאלו את רבי, נכרי שהיה עובר בצד יינו של ישראל, ונגעו בגדיו ביין שלא בכוונה, אי דמי האי מעשה לההוא דנחית ולולבא בידיה ואסור בשתיה, או לא דמי, ומותר. והשיב, הואיל שהיה לבוש בגדיו ולא היה אוחז בידו בגדיו שנגעו ביין שלא בכוונה, אומר אני שהוא מותר, שלא מצינו דוגמתו לאיסור.
ובעל התרומה כתב, ההוא עובדא דהוה בבירם, דהוה סליק גוי בדיקלא לאתויי לולבא, בהדי דקא נחית, נגע ברישא דלולבא בחמרא שלא בכוונה, שרייה רב לזבונא לגוים, אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב, והא מר הוא דאמר תינוק בן יומו עושה יין נסך, אמר להו, אימור דאמרי אנא בשתיה, בהנאה מי אמרי. וכי תימא, האיך אסר רב בשתיה, והא בעובדא דרבי יוחנן בן ארזא [נ"ח ע"א] קאמר דשרי בשתיה משום דלא נתכוין להוריק יין אלא שכר, אלמא כוחו של גוי שלא בכוונת יין מותר בשתיה. י"ל, דעובדא דלולבא לא מיקרי כוחו של גוי, אלא מגעו של גוי שלא בכוונה על ידי דבר אחר, לפי שמזיז היין בלולבא. וכן כי פריך, הא נגע בנטלא, פי' רבינו שלמה, ומקרי מגעו של גוי שלא בכוונה, כשתוחב הנטלא בדוולא הזיז היין ואסור בשתיה אע"פ שלא נגע ביין, שהיה סבור שהוא שכר, אבל אורוקי מקרי כוחו של גוי. וקשה מיהא דתנן [ס' ע"ב], נטל את החבית וזרקה לבור בחמתו, והכשירוהו בשתיה, ומוקי לה בגמ' דאזיל מיניה מיניה, שהוא אוחז החבית שנפל לבור. וי"ל, דחבית הוי מעשה גדול ואינו קל להזיז בו יין שבבור ומקרי כחו, ולכך שרי בשתיה כשזרקה בחמתו, שזהו שלא בכוונת מגעו, אבל לולבא שהוא דבר קל במזיז היין מקרי מגעו. וקשה, דרב כהנא ורב אסי האיך עלה על דעתן לאסור בהנאה, והתנן, מדדו בקנה ימכר אעפ"י שמתכוין ליגע ביין ויודע שהוא יין רק שאינו מתכוין אלא למדוד, וכ"ש ברישא דלולבא שאינו מתכוין ליגע כלל שמותר. ועוד קשה, לרב האיך אסרו גבי מדדו בקנה. ופי' רבנו תם [דל"ג] ברישא דלוליבא. ובתשובות הגאונים ורבנו חננאל, אינו אלא בהדי דקנחית נגע בחמרא, פי' בידו נגע ביין שלא בכוונת מגעו, ואסריה רב בשתיה, והיינו כרבנן דאמ' מדדו ביד ימכר, שאינו מתכוין לזריקה, כדאמרינן, ברישא דלולבא נגע שלא בכונה אז מותר בשתיה כמו אוריק אוריקי וכמו זרק חבית בחמתו ואזיל מיניה מיניה, וכמו מדדו בקנה דכשרי ר' שמעון בשתיה, ורב פסק כותיה, וכי פריך באידך עובדא, והא נגע בנטלא מסתמא נגע ביין שבנטלא כשתחבו בדוולא. וכי תימא, הלא בנפל לבור ונטבע, תנן ימכר ור' שמעון מתיר בשתיה, ורב פסק כר' שמעון, ותו, רב כהנא ורב אסי האיך הוו אסרי בהנאה, הלא רבנן אמרי ימכר. וי"ל, דהתם היה טריד לפי שהוא טובע וליכא למגזר מידי, דמרצונו לא בא לאותה נגיעה, אבל כי נגע בידיה בחמרא שלא בכונה לרב כהנא לרב אסי גזרינן אטו בכונה, ולרב בשתיה מיהא אסור. וא"ת, דמדמה להך גירסא מגע גוי גדול בידו שלא בכוונה מותר בשתיה, וא"כ מה פריך על ר' יהושע בן לוי והא נגע בנטלא, ומה בכך, והלא היה סבור שהוא שכר. וי"ל, דוקא מגע תינוק בן יומו שרי בשתיה לר' יהושע בן לוי, ולשמואל לפי שאינו בר כוונה, אבל מגע גוי בידו שלא בכונת מגע מודו דאסור בשתיה כיון שהוא בר כוונה. ורב כהנא ורב אסי הוו פרכי ליה לרב דשרי בשתיה, והא מר הוא דאמר תינוק בן יומו עושה יין נסך כ"ש מגע גוי בידו שלא בכוונת מגע דאסור בהנאה, ואמר להו, נהי דאסרי מגע תינוק בן יומו היינו בשתיה, בהנאה מי אמרי, משמע מהכא, דתינוק גוי שאין לו כונה ונגע ביין דמותר בשתיה, דשמואל סובר כן, ור' יהושע בן לוי אמר שסובר כן, כדמסיים מילתיה. אע"ג דשמואל נמי לא איצטריך ליה למימר לאפוקי מדרב, אלא ללישנא דרוקן ומדרסן בשוק טהור ולא ללישנא דטמא, משמע דהלכה כלישנא דטהור, דבשל סופרים הלך אחר המיקל, א"כ הילכתא דתינוק בן יומו אינו אוסר בשתיה ולא כרב דאמר תינוק בן יומו עושה יין נסך, דהא (כהנך) [בסדר] תנאים ואמוראים פסקינן הלכתא כריב"ל לגבי ר' יוחנן. וכן משמע פרק בני העיר לפום ריהטא, וכ"ש לגבי רב דהא רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן כדאיתא פרק קמא דביצה [ד' ע"א], והשתא רב במקום ר' יוחנן ליתא, במקום רבי יהושע בן לוי מיבעיא, וכהאי גונא אמרינן גבי ר' מאיר ור' יהודה, וכן פסק רבנו חננאל כאן דהילכתא כשמואל, משום דריב"ל מסיים למלתיה, וא"כ לדברי תשובות הגאונים, וכן פי' הרב יהודה ב"ר נתן ורבינו שמואל בשם רבנו שלמה ז"ל כולם פירשו גוים בזמן הזה אינן בקיאין בטיב ע"ז והוו כתינוק בן יומו שמגעו אינו אוסר בהנאה, ועל סמך זה רגילין עכשיו ישראל ליקח מן הגוי חובו מיין של גוים, ונהי דיינם שבביתם אין להתיר מטעם זה, דמ"מ אסור משום חתנות כמו שלקות, מ"מ יין שלנו יהא מותר לשתות אם נגע בו גוי, ואין מגעו אוסר כלל אפילו בשתיה, וזה אינו נכון להנהיג שכבר פשט איסורו בכל העולם, כך הקשה מורי רבנו יצחק ב"ר שמואל ז"ל, ור"ת השיב לו, דהלכה כרב דאמר תינוק בן יומו עושה יין נסך ולא כשמואל, דאמרי' הילכתא כרב באיסורי לגבי שמואל, ור' יהושע בן לוי לא קאי אדשמואל, דהא ר' יהושע בן לוי עדיף וקשיש מניה, אלא עיקר דברי ר' יהושע בן לוי הם בפרק החולץ [יבמות מ"ח ע"ב], אמר ר' יהושע בן לוי, הלוקח עבדים מן הגוים מגלגל עמהם י"ב חדש, פי' אולי ירצה למול ולא יחזור לבין הגוים, ותלמודא מייתי למילתיה לאורויי לן דשיקוע ע"ז היא בי"ב חדש, ועתה יש סמך לבני אשכנז שקונים עבדים מן הגוים מיד שמלו וטבלו לשם עבדות נוגעין ביינם בלא שהיית י"ב חדש, דלרב דאמר תינוק בן יומו עושה יין נסך צריך לומר דע"כ דעבדים שמלו וטבלו מותרין מיד ולא כשמואל דאמר תינוק בן יומו אינו עושה יין נסך, וצריך שיהו עבדים צריכין להמתין י"ב חדש.
מעשה במשומד שנגע ביין ואמר אחרי כן שנתגייר בינו לבין עצמו, ובא מעשה לפני רבינו יצחק והתיר היין, מפני שהפקיד כיסו בשבת, והר"ר שמשון ב"ר אברהם זצ"ל אסרו, מפני ההוא מעשה בפרק זה בורר בסנהדרין [כ"ה ע"א], דההוא טבחא דנפק טריפתא מתותי ידיה, פסליה ר' נחמן, אזל רבי טופריה ומזייה, סבר ר' נחמן לאכשוריה, א"ל רבא דילמא איכא למימר איערומי קא מערים, אלא אין לו תקנה עד שילך במקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים. דאיכא למימר איערומי קמערים, ועוד שהולך בעזות פנים, וא"כ אפילו אם אמר נתגיירתי ביני לבין עצמי לא מהימן ליגע ביין.
שאלו את רבי, על האנוסים אם יש לפרוש מיינם עד שיעמדו בתשובתן ימים רבים, שתשובה שלהם מפורסמת וגלויה, ואילו שבאו מחדש ואין בקיאין בהם, ותשובתם לא ראינו, אם יש עלינו להחמיר ולפרוש מיינם. והשיב רבי, שחלילה לפרוש מן יינם ולביישם, כי לא מלאן לבם לנסך אף לע"ז, ולא גזרו רבותינו אלא על מגע גוי, אבל על מגע פושעי ישראל לא גזרו ובלבד שלא יהיה משומד לנסך היין, ובמקומינו אף הגוים אינן מנסכין וכל שכן אלו, שכל מה שעשו עשו משום אבחת רעב ומיהרו לפרוש בכל יכולתם. ועוד מצאתי שאילה ששאל על האנוסים, משומד שנשתמד במקום אחד ובא במקום אחר, אם כשנשתמד לא חילל את השבתות, שותין עמו, דאמרינן [יבמות מ"ז ע"ב], גר שנתגייר וקבל עליו כל המצות, ומולין אותו ונתרפא, ומטבילין אותו, וטבל ועלה, הרי הוא כישראל לכל דבריו. וישראל משומד שקידש קידושיו קדושין וצריכה גט. ומשומד זה שחילל שבתות בפרהסיא, אינו ישראל, שנאמר [שמות ל"א] ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, כל המשמר שבת נקרא ישראל. ותניא [ערובין ס"ט ע"ב] מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כול'. לא דעתי נוטה אחריה, אלא בעודו במושמדותו, חדא דיחידאה היא, ולא עבדינן כוותיה, דאמר רב הונא [עירובין ס"ט ע"א], איזהו ישראל משומד, זה המחלל שבתות בפרהסיא. והוינן בה, למאן, אי לר' מאיר כו'. ואמר שמואל, האי תנא הוא דחמירא ליה שבת כע"ז, דתניא, מכם ולא כלכם. מדקאמר האי תנא הוא דחמירא, שמע מינה לית הילכתא כוותיה. ועוד, משקבלו על עצמן לשוב ליראת צורנו הרי הן בכשרותן.
<h2>דף נח:</h2>
כחו של גוי שלא בכוונה ביין מותר אפילו בשתיה, וכן פסק רש"י ז"ל, וכן כל הגאונים ואבי העזרי.
<h2>דף נט:</h2>
ובשם רבנו תם זצ"ל מצאתי, גוי שהכניס ידו ביין וקודם שיוציא ידו ממנו תפס ישראל ידו של גוי והוציאה, אותו הגוי אינו עושה יין נסך בהכנסת ידו, וסימנך וכצפעוני יפריש, פי' מה הצפעוני אינו מפריש אלא בפרישתו, אף הגוי אינו עושה יין נסך אלא בהפרשת ידו. נראה לי צדקיה ב"ר אברהם הרופא ינע"ם, מה שפירש הרב אינו עושה יין נסך, דדוקא ליאסר בהנאה, אבל בשתיה אסור, כי ההיא מעשה דאמרינן בע"ז, ההוא אתרוגא דנפל בחביתא דחמרא, אתא גוי נקטיה, אמר להו רב אשי נקטוה לידיה ובירצוה, כי היכי דלא לישכשך, ומשמע דלא לישכשך ליאסר בהנאה, כי כך היה מנהגם לנסך לע"ז דרך שכשוך, אבל אם לא שיכשך אסור בשתיה ומותר בהנאה, וכן עיקר.
וששאלתם, ישראל השותה יין בביתו, ונכנס הגוי עליו, והכניס ידו בכוסו, או בקנקנו, או נגע בהן באצבעו כדי לאסור יינו של ישראל. כך ראינו, שאין בה לא גיעולי גוים, ולא מגע גוי, ומותר לישראל לשתותו, ולא התרנו דבר זה אלא כגון שבא אותו גוי להכעיס ולאסור לישראל, אבל אם נגע בהם הגוי מאליו שלא להכעיס, אסור לישראל לשתות ממנו ולמכור אותו לגוים. ובהלכות יין נסך של רבינו אליעזר ברבי יואל הלוי מצאתי, קרוב הדבר בעיני, אפילו אם נגע הגוי בידיו ביינו של ישראל להכעיס שיהא מותר בשתיה, וכן כתוב בתשובות, פעם אחת היה בורו של ישראל מלא יין ובא אנס אחד והושיט ידיו לתוכו להכעיס, והיה שם זקן אחד וירא שמים שנהרג בסופו על קדוש השם, ושמענו עליו שלקח מן היין בכלי ושתה הימנו בפני האנס, כדי שלא יהא רגיל לעשות כן לישראל אחר. והא דתנן בפרק כל פסולי המוקדשין, מעשה בזכר של רחלים ושערו מדולדל, וראהו קסדור אחד ואמר, מה טיבו של זה, אמרו לו בכור הוא ואינו נשחט אלא א"כ היה בו מום, נטל פגיום אחד וצרם באזנו ובא מעשה לפני חכמים והתירו, הלך וצרם באוזן כמה בכורות אחרות ואסרו, התם לא היה מתכוין להכעיס, אלא לטובת הבעלים, וחשו דילמא אתי למיסרך. ובתשובות גאוני בית ר' יחיאל מן רומא זצ"ל מצאתי, פעם אחת היה יהודי עומד על בורו של יין ובאו גוים והושיטו ידיהם לשם כדי לאוסרו עליו, ולקח הוא הגביע בפניהם ומלאהו ושתה לפניהם, ואמר להם, ראו, כי לא נחוש מן האנס שלכם. וכן הורה מר רב נחשון גאון זצ"ל, ולולי דוחק השעה היינו מאריכין, אבל עת לקצר.
ועוד מצאתי על חביתא דאישתקל ברזא, אין בידי לחדש דבר, אלא כפסק המאור הגדול רש"י ז"ל, דפסק לית הילכתא כוותיה דרב פפא, דהא מוקים רב יימר למילתיה כתנאי, וקם ליה רב פפא כרבי יהודה, וקיימא לן, יחיד ורבים הלכה כרבים, דפליגי, ואמרו, בין מפיה בין מצידיה כלו חבור ואסור בשתיה ומותר בהנאה, וכן עמא דבר. וטעמיהו דרבנן הוא, משום הוי אשבורן, דהוא חבור לטומאה ולטהרה, ולא דמי לקנישקין, דהתם עוקר הגוי בנשימתו כשהוא שותה היין שבא לפיו להכי אי פסק ישראל מקמי גוי שרי, אבל אי פסק גוי מקמי ישראל אסור. שמה שעקר חזר בתוך היין שבכלי. ור' יהודה סבר, הואיל ואי אפשר ליגע בכולה אינו חבור אלא מפיה, שהמשקה משוך על גב ידיו כדמפרש בתוספתא. לענין יין נסך סובר אני דאפילו מצידיה מודה ר' יהודה, דעד כאן לא טיהר ר' יהודה מצדיה אלא בתרומה כדמפרש טעמא בתוספתא לר' יהודה, מן הצדדים יעלה באחד ומאה, ואם אין שם ק"א לא בטיל מקום מגעו, ואסור כל היין, ויין נסך ביין, כל שהו לא בטיל. ורבנו חננאל ור' יצחק ז"ל פסקו כרב פפא, דעד ברזא אסור מכאן ואילך מותר, וגם רבנו ישעיה זצ"ל כמו כן. ורבנו שלמה ז"ל מפרש דעד ברזא אסור בשתיה, מיכן ואילך מותר בשתיה לדעתיה דרב פפא. ואינו פוסק הלכה כן כמו שאמרנו, אבל רבנו תם זצ"ל מפרש דברי רב פפא, דעד ברזא אסור אפילו בהנאה, מכאן ואילך מותר בהנאה ולא בשתיה. [ורבנו שלמה ז"ל מפרש דעד ברזא אסור אפי' בהנאה, מכאן ואילך מותר בהנאה ואסור בשתיה.]
<h2>דף ס.</h2>
ואם נגע הגוי ביין ואפילו בכלי הרי זה אסור, דגרסינן בע"ז בפרק ר' ישמעאל, אמר רב פפא, גוי אדנא וישראל אכובא חמרא אסור, משום שנשפך היין מכח הגוי, אע"פ שהישראל מושיב לו את החבית לשפוך לתוכה, אבל ישראל אדנא וגוי אכובא חמרא שרי, ואי מצדד הגוי אצדודי חמרא אסיר, פירוש, אם צריך הכובא להטותו במעט לצד אחד עד שישפוך לתוכו יפה יפה, הרי זה כח הגוי ואסיר. וכן נמי בהאי נכרי שנמצא עומד בצד הבור של יין, אם יש לו עליו מלוה אסור, ואם אין לו עליו מלוה מותר, פירוש, משעה שהיין ממושכן ביד הגוי אסור, דאמר שמואל והוא שיש לו מלוה על אותו יין. נקטינן מיהת, דכל יין שיש בו לגוי רשות להחזיק בו על ישראל אפילו שעה אחת הרי הוא יין גויים ואסור אפילו בהנאה, עד שיתן ישראל דמי ענבים קודם, ודורך לעצמו, שאין לגוי אחר זה יכולת להחזיק ביין ולהיות ברשותו. דתנו רבנן, אחד הלוקח ואחד השוכר בור בחצרו של גוי ומלאהו יין, אם דר ישראל באותה חצר היין מותר ואף על פי שאין מפתח וחותם בידו, ואם דר ישראל בחצר אחרת, אם מפתח וחותם בידו מותר, וחכמים אומרים, לעולם אסור עד שישב ישראל ומשמר. כל שכן מי שיקנה יין מן הגוי בלא דמים. ואם יתן ישראל לגוי עירבון ה' טריים או ו', אינו קונה אלא כנגד ערבונו בלבד מפני שהוא ברשות הגוי והוא דבר המיטלטל ואינו נקנה אלא במשיכה ומניחהו בחביותיו של גוי בגת של גוי וברשותו, ואין ישראל דר שם לשומרו, ולאחר ימים יזדמנו לו לישראל דמים ויתן לגוי, ושוכר ישראל גויים שמביאין יין בנודותיהן, ומשימין ישראל יינן בהם בלא רחיצה, והגוי שפתי הנוד בידו ועומסו על החמור, ומתיר הגוי את פי הנוד ושופכו על החבית, המקום יכפר לנו עונותינו ויעזור אותנו על דבר כבוד שמו. ומי שהוא עשיר ויכול להוציא הוצאות ואינו מתיר את יינו ועושהו כראוי ואפילו בדמים מרובים, הוא מזיד כל ימיו, ואינו אנוס ורשע הוא.
וששאלתם, יהודי שהיה יושב על השלחן וכד של יין אצלו, ובא גוי להשמיט מפה מתחת הכד, והסיט היין, ונשפך הימנו חוץ מן הכד, (אסור) [מותר] בשתיה דכח כחו הוא. מעשה שהיה כוס אחד מלא יין מונח על השלחן, ונענע הגוי את השלחן עד שנשפך מן היין שבכוס, ושאלו להרב ר' שמחה מאשפירא זצ"ל והתיר.
<h2>דף ס:</h2>
חבית של יין המטפטפת, גוי מהו להעמידה במקום שאין בקי. על הניטוף איני שואל, אלא על מה שבתוך החבית מהו. וגוי שזרק אבן תוך חבית של יין של ישראל להכעיס, ומתכוין לנסך את היין מהו. ויין הבא בספינה ותוסס, ומכח הספנים ומנהיגי הספינה היין יוצא ומקלח מפי החביות מהו. ויין הבא בקרון מהו. השיב רבינו גרשום זצ"ל, כך דעתי נוטה, שאותה חבית המטפטפת שהעמידה הגוי, שהיין בתוכה כשר לשתיה, ואין צ"ל בהנאה, לפי שסדיקת חבית של עץ לארכה, כסדיקת חבית של חרס לרחבה, מה התם יינה מותר אף הכא יינה מותר, דאמרינן, ההוא חביתא דפקעה לאורכה, אתא גוי חבקה, שרייה רפרם בר פפא ליזבונה לגויים, הני מילי דפקעה לאורכה, אבל לרוחבה לשתיה נמי שפיר דמי, מאי טעמא, מעשה לבינה קא עביד, הלכך, האי חבית נמי שריא. וזה ששאלת גוי שזרק אבן לתוך חבית יין של ישראל ומתכוין להכעיס ולנסך, כך דעתי נוטה, שהיין אסור בשתיה ומותר בהנאה, וזהו ששנינו במשנתנו נטל את החבית וזרקה לבור, זה היה מעשה והתירו, בהנאה התירו ולא בשתיה. והא דאמר רב אשי כל שבזב טמא בגוי עושה יין נסך, וכל שבזב טהור בגוי אינו עושה יין נסך, למישרייה בהנאה התירו ולא בשתיה. ומה ששאלת יין הבא בספינה בחבית, ויין הבא בקרון. כך דעתי נוטה, שאע"פ שפעמים יינם מקלח ויוצא, מה שבתוך החבית מותר. עד כאן תשובתו. אבל רבינו שלמה ז"ל מפרש, מה ששנינו במשנתינו נטל החבית וזרקה לבור זה היה מעשה והתירו, אפילו בשתיה. וכן הא דאמר רב אשי כל שבזב טמא בגוי עושה יין נסך, וכל שבזב טהור בגוי אינו עושה יין נסך להתיר אפילו בשתיה. וכן כתב רבינו אליעזר ב"ר יואל הלוי, שאם זרק הגוי להכעיס שמותר. וכן כתב רבנו יצחק ב"ר אשר ורבנו האיי ב"ר נחשון זצ"ל, וכן כתבו רוב הגאונים, שאם זרק הגוי תוך יינו של ישראל שמותר בשתיה.
מצאתי בתשובות הגאונים ז"ל, וששאלתם, על כוס ששתה בה יהודי יין ולא הנגיב ולא הדיח, ושפך בה שאר משקין, ונגעו בו גויים מותרין הם בשתיה, דהכי הלכתא [ע"ג ע"א] יין נסך במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם. גוי ששתה בכלי ישראל יין, ולאחר ששתהו ניערו הכלי מן היין, ושכחו ולא שטפו הכלי, והוציאו בו יין מפיטס, והורו בו בוורמש"א, שאם היה בכלי כל כך שיהא טופח ע"מ להטפיח, אסור כל היין שבחבית, ואם לא מותר בשתיה. יין בפיטס היה תוסס ומובחר, ומכוחו הקשה יצא הברזא לחוץ, והיה היין מקלח לחוץ, ולקח הגוי הברזא ורצה לנועצה בנקב, ולא היה יכול לכוין הנקב, והיה היין מקלח על הגוי ועל ידיו, ואח"כ לקח ישראל הברזא מיד הגוי ושטפה במים, ונעצו במקומו בנקב זה, והתירו את היין בשתיה. הואיל ומקלח על הגוי היה, דאין דרך ניסוך בכך, הואיל ולא קילח בכוס שביד הגוי.
<h2>דף סט.</h2>
תשובת רבינו יצחק הלוי ברבי יהודה זצ"ל, וששאלתם על החבית מגופפת ומזופפת על פני המגופה והברזות מזומנות כאותם שלנו והפקידן ישראל בחצרו של גוי, אעפ"כ הואיל והמפתח בידו של גוי אסורות בשתיה שהרי כך הוא מנהגם של גוים שנועצין את הסכין, ומוציאין את היין וסותמין את הנקב, ואין הסתימה ניכרת, ולא דמי הך סתימה וזפיתא לנוד בדיסקיא. יש מרבותינו שמצריכין לכרוך כל החבית במטלית בחביות שלנו העשויין בדפים, לענין יין הנשאר יחיד אצל הגוי. ואומר הרב רבינו שמחה מאשפירא, שגם הן לא אמרו כן אלא לכתחילה, אבל דיעבד מותר אפילו בלא כריכה זאת, וכן ראיתי שהורה הרב רבינו שמחה להיתר.
<h2>דף ע:</h2>
מעשה שהיו מגביהין חבית של יין והמגופה לא היתה סתומה, וכוס אחד היה כפוי על פיה והיה הכוס רחב יותר מפי המגופה, וכשהיו מגביהין אותה, התחיל היין לצאת דרך פיה, והלך הגוי ודחק הכוס עליו שלא יצא היין, ושאלו לרבי והתיר, ולא חיישינן שמא נגע ביין שבתוך החבית כדאמרי' גבי ההיא רביתא דנקיטא אופיא בידה, ואמרינן אימור מגבה דחביתא שקלתה.
החבר ר' שלמה השלום עמו, אני משיב על דבר היין שנכנסו שלוחי השלטון במרתף לחפור בארץ ולבדוק בחביות אם טמנו בהם מעות. אין חכם שיתיר חביות פתוחות, דלא דמי לפתוח חביתא טובא דשרינן בפרק בתרא דע"ז, משום דאדעתא דממונא פתוח, מדרבנן ראוי כן לאסור מהאי טעמא, שתוחבין מקלות בחביות דרך פיה למשמש אם יש בתוכן מעות, שהרי בכל ארץ השלטונה עושין כך, מוציאין בתוכו מעות כאשר שמענו, ואדעתא דהכי אתו ולא מירתתו, וכללא דמלתא, חביות פתוחות אסורות, סתומות מותרות, אע"פ שאין מכיר חותמן וסיתומן, דכיון שפיהם סתום, אם איתא דפתחו לא היו חוששין לחזור ולסתום, ושלום שמשון ב"ר אברהם זל"ע.
תשובת הגבור. חכמתך תאיר פניך כי חכמתה לך ותורתך שלמה החבר רבי יהודה. שאלת, על מרתף של יין שלפנים מן החדר והטמינה הגברת את המפתח בחדר, ומפתח החדר הטמינה בחוץ, ובשובה מבית הכנסת בשבת, לא מצאה מפתח החדר במקומה, ומיד בקשה ומצאה כד מלא יין, ומפתח החדר מצאו בתבן, ומפתח האוצר מצאו במקומה, ובריבם עם השפחה אמרו לה, כדי לגנוב בגדים נתכוונת, השיבה, כי לא נתכוונה כי אם ליין. כמדומה לי שאין בדבר חשש איסור, אפילו מפתח של מרתף שלא במקומו, דתניא בתוספתא דטהרות, המניח כליו בחלונות של אוליירים ונעל וחתם, אע"פ שבא ומצא מפתח פתוח וחותם מקולקל טהור, וקתני סיפא, וכן בגוי אינו עושה יין נסך, ואכולה מילתא קאי. ועוד אמרינן בפ"ה דע"ז, השתא טהרותיו טהורות יין נסך מבעיא, ולא דמי למפקיד דצריך לחותמו ולסתמו. ויין זה הנמצא שמא מן החנות קנתה, או גנבה המעות וקנתה, וגדולה מזו שנינו, בתינוק הנמצא בצד בית הקברות ושושנים בידו, דאע"פ שאין שושנים אלא ממקום טומאה, מטהרינן ליה לתינוק, דתלינן באדם אחר שנכנס לשם ונתן לו, ואי משום אמירת השפחה לית בה מששה, ואפילו ישראל לא מהימן בדבר שאין בידו עכשיו, כגון, טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני. ואפילו משכה הגויה את היין, אם יש בחבית ברזא התחובה בקנה שקורין רודי"ל בלע"ז. והברזא קצרה ואינה עוברת חוץ לקנה, לא נאסר אלא היין דלהדי ברזא לחד לישנא דרב פפא, ואין השאר נאסר מכח קטפרס. ור"ת פוסק דאינו חבור, ואפילו הברזא יוצאת חוץ לקנה, ואם הגויה אינה יודעת, הוה ליה כחו של גוי שלא בכוונה, לפירוש ר"ת שחושב כחו כמו שנוגע בדבר שבידו.
<h2>דף עב.</h2>
הרב ר' ברוך מרנשבורג ז"ל היה תמיה על נצוק למה אסרוהו, היכן מצינו בשום מקום שההיתר שנוגע באיסור יהא אסור בנגיעה בעלמא, אלא היכא שנבלע בתוכו. ורבינו ישעיה זצ"ל כתב בספר המכריע, בהא דאמרינן במסכת ע"ז בפרק השוכר תנן התם, הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה, והאישבורן חבור לטומאה ולטהרה, אמר רב הונא, הנצוק לענין טומאה וטהרה לא הוי חבור, הא לענין יין נסך הוי חבור, אמר ליה רב נחמן לרב הונא, מנא לך הא [מילתא], אילימא מדתנן הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה, לטומאה ולטהרה הוא דאינו חבור הא לענין יין נסך הוי חבור, אימא סיפא, והאישבורן [הוי] חבור לטומאה ולטהרה, לטומאה ולטהרה הוא דהוי חבור, הא לענין יין נסך לא הוי חבור וכ"ש הנצוק, אלא מיהא ליכא למשמע מינה. תנן, נטל את המשפך ומדד לתוך צלוחיתו, וחזר ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל, אם יש שם עכבת יין אסור. האי עכבת יין במאי מיתסרא, לאו בנצוק, ושמע מינה נצוק חבור. תני ר' חייא, [כגון] שפחסתו צלוחיתו. [אלא טעמא שפחסתו צלוחיתו] אבל לא פחסתו לא תפשוט דנצוק אינו חבור. לא, לעולם אימא לך פחסתו צלוחיתו תפשוט לך, נצוק תיבעי לך. ת"ש המערה מכלי אל כלי את שמערה ממנו מותר, הא דביני וביני אסור, ש"מ דנצוק חבור, אי נצוק חבור אפילו דגויה נמי ליתסר, הא לא קשיא, דמיקטף קטופי. ולטעמיך אימא סיפא [את שעירה לתוכה אסור] את שעירה לתוכו הוא דאסור, הא דביני ביני שרי, אלא מיהא ליכא למשמע מינה. ת"ש המערה מחבית לבור, קלוח היורד משפת חבית לבור אסור, ש"מ נצוק חבור, אי נצוק חבור אפילו דגויה נמי ליתסר, לא צריכה דמיקטף קטופי. מ"מ קשיא, תרגמא רב ששת בגוי המערה דאתי מכחו. א"ה, דחבית נמי ליתסר, כח דגוי מדרבנן הוא דנפק לבראי גזרו ביה רבנן, דגויה לא גזרו ביה רבנן, אע"פ שעיקר הניסוך מכלי אל כלי הוא, כמו שהיה מערה הכהן ומנסך מן הכלי לספלים וכדמוכח בפרק הניזוקין גבי המטמא והמדמע והמנסך, אפילו הכי כל כמה דלא שמעיניה דנתכון לנסך, מן הדין להיות מותר, דהא קיימא לן סתם מחשבת נכרי לע"ז לא אמרינן. ועוד, דהוה שלא בפני ע"ז, אלא חומרא מדרבנן הוא, דאמרינן דילמא ניסך, הלכך בההוא דנפק לבראי גזור ביה רבנן, אבל בההוא דלא נפק לבראי לא גזור ביה רבנן. כתב רבנו חננאל זצ"ל, אף ע"ג דלא איסתייע רב הונא מהני מתנייתא, קיימא לן כוותיה, דליכא מאן דפליג עלוהי, ורב נחמן לא פליג עליה, אלא אמר ליה, מנא לך האי סברא, דילמא מתנייתא אית בידיה וגמרה מינה, אבל לא חלק עליו, וגם רב ששת נמי לא חלק עליו אלא דחה מתניתין ומתניתא, ואמר מצינא לאוקמא בגוי המערה, ומפני זה נאסר בקלוח ולא משום נצוק, אלא בהדיא לא פליג עליה, אלא דחה סיועו שלא יוכל להסתייע משם, אבל בדבריו לא חלק.
תשובת רבנו שלמה זצ"ל, וששאלתם, על היין שבחבית שהוציאו ממנו יין לתוך כלי שמזג ממנו הגוי בכלי ששתה בו ונשאר בו טיפת יין. נראה בעיני, שהוא מותר. אף על פי שלא עמד ישראל על גבם במוזגם מן הכלי לתוך כלים, לפי שאין גוים אדוקין עכשיו לנסך יין, ואין מכניסין ידיהם לתוך הכלי שמוזגין ממנו, שאין דרכה של ע"ז אלא על דרך שיכשוך, ואין לנו לאסור הכלי שמוזגין ממנו אלא מחמת נצוק חבור, וכן הלכה שהנצוק חבור ליין נסך. וכששכח ישראל ועירה מן החבית לאותו הכלי הראשון הרי הוא נצוק הבא מחמת נצוק, ואין לנו לאסור היין שבחבית על כך, דתנן [נ"ה ע"א], ירד לבור, מה שבבור אסור והשאר מותר, ואמר רב הונא, לא שנו אלא שלא החזיר גרגותני לגת, אבל החזיר גרגותני לגת מה שבגת אסור, ופרכינן, גרגותני גופיה במאי מיתסרא, בנצוק, שמע מינה נצוק חבור, ומשני כשפחסתו בורו ומותר. ומיהו, רב הונא משום נצוק אמרה, דשמעינן ליה דאמר, הנצוק והקטפרס ומשקה טופח, חבור ליין נסך, וכי לא החזיר גרגותני לגת קתני מתניתין מה שבגת מותר, אלמא אפילו בחבורין שבשעה שהקלוח התחתון יורד מהגרגותני לגת, יורד קלוח העליון מן הגת לגרגותני, וקתני מותר, וכל שכן כאן, כשלאחר זמן יורד הקלוח של חבית בכלי שנאסר ע"י נצוק של מזיגה.
<h2>דף עב:</h2>
נשאל לר"ת, יין נסך שנתערב ביין כשר אם יעשה מעשה בס', והשיב כך, אם ע"י נצוק נתערב, נצוק אינו חבור, ואם שמתם מים מתחלה קודם שנפל האיסור, אתם ידעתם שאני אומר סלק את מינו כמי שאינו. וכן נוהגין בארצנו לשום מים, ואם לא שמתם מים אעפ"י שפסקתי מין במינו בס' ביין סתם, דהא דאמרי', יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא מיין שנתנסך לע"ז קאמר. אני לא הסכמתי לעשות מעשה להיתר, ולהתיר אותו, אך אם הוא הפסד מרובה יותר מדאי, התורה חסה על ממונם של ישראל ואני לא אחוס.
וראיתי שכתב רבנו תם זצ"ל בספר הישר דברים מוכיחים דנצוק אינו חבור, חדא, דאי ר' חייא סבר דנצוק חבור, אמאי תנא בברייתא שפחסתו צלוחיתו, אלא ודאי אינו חבור, והא דאמרינן לעיל דנצוק תיבעי לך, אליבא דרב הונא קאמר, כלומר, לא תשמע מידי אי חבור אי לא חבור, ועוד דאמר רב הונא לא שנו אלא [שלא] החזיר גרגותני לגת, אבל החזיר גרגותני לגת אסור, ומקשה תלמודא ש"מ נצוק חבור, ולימא רב הונא לטעמיה דאמר נצוק חבור ליין נסך, ואמאי מוקים מילתיה דרב הונא שפחסתו בורו, אלא ודאי רב הונא הדר ביה ממאי דאמר נצוק חבור. ועוד ראיה אחרת, ממאי דאמרינן דטהרות אלימי מיין נסך, ולטהרות אמרינן דלא הוי חבור. ועוד אין לך נצוק גדול מזה דקנישקין שאנו מתירין. ונראה לי דאין לדחות דברי ר"ה ורב חסדא האומרים דנצוק הוי חבור מחמת ראיות הללו. ומה שנסתייע מדתני רב חייא שפחסתו צלוחיתו, הלא התלמוד מדקדק ומקשה מינה לרב הונא, טעמא דפחסתו צלוחיתו אבל לא פחסתו לא, תפשוט מינה דנצוק אינו חבור, ומהדר, לא, לעולם אימא לך פחסתו צלוחיתו תפשוט לך, ניצוק תיבעי לך, ואם איתא דההיא מתניתא דרב חייא איכא למפשט מינה דנצוק לא הוי חבור, מאי הוי דקא מתרץ פחסתו תפשוט לך נצוק תיבעי לך, והא מפחסתו איכא לדיוקי דוקא פחסתו [אבל נצוק לא.] והאיך תירץ התלמוד או רב הונא תרוץ שאין בו מעמד. ואף לדידי נמי קשיא לי בהאי תירוצא, דשפיר משמע מדתני ר' חייא, פחסתו צלוחיתו, דנצוק לא הוי חבור. אבל בעל כרחין כיון דתלמודא או רב הונא מתרצי הכי, אית לן לפרושי ולאפוקי מקושיא, שאין לדקדק דוקא פחסתו צלוחיתו הא נצוק שרי, שיש לומר, יותר הוא חמור הנצוק מן הפחיסה של משפך, מפני שהמשפך מלא יין ועומד בפני עצמו ראינו אותו, ואינו [מתערב עם] מתערה מן היין שבכלי אלא בראשו הדק של משפך, והוה אמינא, יתן אצבעו על ראש המשפך מלמעלה, ואותו היין העומד בדקותו של משפך יאסר, וכל מה שעומד ברוחב שלו לישתרי, אבל הנצוק יש לומר, משהרכין הכלי ומקלח לכלי התחתון אינו יכול להפסיק שלא ירד כל מה שיש לו לירד בשום הפסקה שיעשה, אך אם יגביה הכלי ויפסוק הקלוח, אבל כל זמן שהקלוח קיים הכל הוא חבור. ודווקא בנצוק דמשפך תני ר' חייא כגון שפחסתו צלוחיתו, אבל נצוק דידיה לא הוי חבור, מפני שיכול להפריד ביניהם בדבר מועט, ואפילו הכי הפחיסה מחברתן, אבל נצוק המערה מכלי אל כלי, שכל זמן שהנצוק מקלח אינו יכול להפסיקו אכתי תבעי לך, וליכא למילף היתירא מדתני ר' חייא, הלכך אין להסתייע ממנו ר"ת שהנצוק אינו חבור, שהרי התלמוד או רב הונא דחו אותה שלא להסתייע ממנה דנצוק אינו חבור, והאיך יסתייע הוא ממנה. ומה שנסתייע רבנו תם ממאי דאמרינן בשלהי פרק רבי ישמעאל על מילתיה דרב הונא דאמר, לא שנו אלא שלא החזיר גרגותני לגת אבל החזיר גרגותני לגת אסור, ומקשה תלמודא, שמע מינה נצוק חבור וכו', ודייק מינה דהדר ביה רב הונא משמעתיה, לא יתכן דבר זה כלל, שאם כן היה לו להקשות ולתרץ והא אמר רב הונא נצוק חבור ליין נסך והיכי קאמר הכא שפחסתו בורו, דאלמא נצוק לא הוי חבור, ויתרץ, לא, הדר ביה רב הונא מההיא. ועוד אם תימצי לומר דהדר ביה, האיך מציע התלמוד דבריו בפרק השוכר דנצוק הוי חבור וכבר הציע בפרק ר' ישמעאל דהדר ביה, אילו היה זה קודם לאותו מעשה היינו יכולים לדחוק ולומר דהדר ביה, אבל כיון שזה מאוחר לאותו מעשה, שמע מינה, אין לומר דהדר ביה. אלא ההיא דפרק ר' ישמעאל אף לדידי קשיא דאמאי מדחקינן לאקומי מילתא לרב הונא כשפחסתו בורו. והא רב הונא גופיה אמר בפירקין דלקמן דנצוק הוי חבור (ד)לענין יין נסך. ונראה לי, דגרסינן התם תניא נמי הכי, לא שנו אלא שלא החזיר גרגותני לגת, אבל החזיר גרגותני לגת אסור, ועלה הוא דאמר תלמודא, שמע מינה נצוק חבור, דודאי אמר רב הונא גרגותני עצמה בנצוק מיתסרא כשמעתיה, אבל האי מתניתא מצינן למיפשט מינה דנצוק חבור ולסיועי מינה לרב הונא, ודחה, לא, דמצינן לאוקומי כגון שפחסתו בורו. ומאי שנסתייע ממה דאמרינן דטהרות אלימי מיין נסך, ולטהרות לא הוי חבור, לאו מילתא היא, דההיא לא אמרינן אלא לענין שמירה, שיותר החמירו חכמים בשמירת טהרות משמירת היין שלא יתנסך, ואין ללמד לכל תורת יין נסך, שהרי בכוחו של גוי אוסר יינן של ישראל, אע"פ שלא נגע, מה שאין כן בטהרות, שאם שפך טמא שרץ או נבלה או טמא מת משקין מכלי אל כלי ולא נגע בהם לא טימאם, אך אם זב שמטמא במגע ובמשא, ומגע הגוי נמי על ידי דבר אחר אוסר כגון מדדו בקנה, מה שאין כן בטהרות שאם נגע טמא מת בטהרות ע"י קנה אינן טמאות עד שיגע בידו, והם הכי נמי לענין נצוק, אע"ג דטהרות לא הוה חבור ליין נסך הוי חבור. ומה שנסתייע מקנישקין ואמר, אין לך נצוק גדול מזה, נראה לי, דקנישקין גרע מנצוק, ואפילו מאן דאסר בנצוק שרי בקנישקין, שג' מעלות הם: גישתא ובת גישתא, נצוק, וקנישקין. גישתא ובת גישתא עדיפי מנצוק, שאפילו אם תמצי לומר דנצוק לא הוי חבור גישתא ובת גישתא הוי חבור, כדאמרינן [ההוא גברא דאסיק חמרא ב]גישתא ובת גישתא, אתא גוי ואנח ידיה עילויה דגישתא, אסריה רבא לההוא חמרא, א"ל רב פפא לרבא, ואמרי לה רב אדא בר מתנא לרבא, במאי, בנצוק, שמע מינה נצוק חבור, שאני התם דכולי חמרא אגישתא ובת גישתא גריר, פי' אין לסמוך מכאן דסבירא ליה לרבא דנצוק לא הוי חבור, אלא שאל אותו אם סובר דנצוק חבור ומשום הכא אסריה לההוא חמרא, והוא השיב, איני צריך לטעם זה, שאפילו אם תימצי לומר דנצוק לא הוי חבור הכא אסור, משום דכולי חמרא אגישתא ובת גישתא גריר, פירוש, שהרי היין עולה מאליו עד שולי החבית ונמשך על ידו לכלי שני והוה ליה כנוגע בחבית ממש, דהוה ליה כחבית אריכתא, אבל הנצוק, היין הסמוך הקרוב לו היוצא מאליו עם הקלוח הוא מחובר לו, אבל היין שבשולי הכלי העליון אם לא יטה ידו יותר, אינו נמשך עם הקלוח, הלכך [אפילו] אם אין הנצוק חבור, אגישתא ובת גישתא הוי חבור. וקנישקין הוא גרוע מנצוק, מפני שאותו הקלוח העולה ונמשך בפי הגוי אינו עולה מאיליו, אלא על ידי שאיפת רוח שהוא שואף ומוצץ ומעלה אותו ואילו לא היה מרבה שאיפתו היין היה נופל ויורד בכלי, ומשום הכי, לא הוי חבור אותו הקלוח הנמשך ומגיע לפיו של גוי לכל היין שבכלי, אבל הנצוק, משעה שהטה את הכלי להתחיל להריקו, כל היין הראוי לירד באותה הטיה, הוא יורד מאיליו ואין צריך שיטה הכלי תדיר, שאפילו ירפה ידיו הקלוח יורד מאליו והיין נמשך אחריו, והלכך [אפילו] מאן דאמר נצוק הוי חבור, קנישקין לא הוי חבור.
ונצוק כיון דאתא לידן נימא בה מילתא. ראיתי בדברי רב פלטוי גאון ז"ל, דקסבר אין נצוק חבור ליין נסך, אמנם אע"ג דסבירא לן כותיה לולי שאין משיבין את הארי לאחר מיתה, יש להשיב על ראיותיו שהביא מדתני ר' חייא, שפירש משנתינו כשפחסתו לצלוחיתו קאמר, מכלל דהיכא דלא פחסתו לצלוחיתו שרי, אלמא נצוק לא הוי חבור, דהא קבעי תלמודא בהשוכר, ליפשוט מינה דנצוק אינו חבור, ומסקנא, נצוק תיבעי לך, ש"מ דלא איפשטא מדרבי חייא, ואע"ג שבסוף פרק ר' ישמעאל, משמע דמסקנא הכי, מההיא שהזכיר נמי רב פלטוי, דגר' גרגותני גופיה במאי מיתסרא וכו' עד הכא נמי שפיחסתו בורו, גם עליה אין לסמוך דההיא דחייה בעלמא, כלומר, דאימא לך דנצוק אינו חבור ומיהא ליכא למשמע מינה, דאמר כדתני ר' חייא שפיחסתו צלוחיתו וכו'. ותדע שדחייתא הוא, דלמאן קאמרי ליה לרב הונא, ורב הונא נצוק חבור ליין נסך סבירא ליה בהשוכר, אפילו הכי לפי עניותי מוכחא סוגיא דשמעתא דהשוכר כרב פלטוי דנצוק אינו חבור, ולא מראיותיו, אלא מדפריק רב ששת המערה מחבית לבור וכו', בגוי המערה יין כשר מכלי לכלי, וקאמר היוצא מחוץ לכלי אסור דאתי מכחו והנשאר בכלי שרי, ואי סלקא דעתך נצוק חבור אפילו הנשאר בכלי אסור מתורת נצוק, דהא מחובר ליין היוצא מחוץ לכלי. ותו. מקנישקין דשרי למישתי בההוא חמרא, ישראל וגוי כחדא, ולעולם אין יכולין לשתות יחד דרך קנישקין בלא נצוק. והא דאמר רב חסדא להנהו סבייאתה, כי זבניתו חמרא לגוים קטופו קטופו וכו', יש לומר, דלרווחא דמילתא בעלמא קאמר להו הכי, ולא משום דאי לא עבדי הכי אסור, ולא מבעיא דמגמגם לבי לפסוק כרב הונא, דאמר נצוק חבור ליין נסך, אלא שנתקשיתי על דברי רב הונא, דאע"ג דתנן הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה, אמר איהו דחבור ליין נסך, אלמא קסבר רב הונא דיין נסך חמור מטהרות, ותימא, דהא אמרינן בגמרא, דנכרי שהיה מעביר עם ישראל וכו' היכי דמי בחזקת המשתמר, כדתניא, הרי שהיו חמריו ופועליו טעונין טהרות וכו', אלמא דילפי מהדדי, ואמרינן נמי מההוא מסובייתא דלא מסרה אלא שמירת מפתח בלבד, אמר אביי, אף אנן נמי תנינא, חבר שמסר מפתח לעם הארץ וכו', עד השתא טהרותיו טהורות יין נסך מיבעיא, אלמא דטהרות עדיפי מיין נסך. וכן נמי מוכח מיהא חצר שנחלקה במספס, וכן פלוגתא דרב ור' יוחנן. ואע"ג דמצא בתוספתא שתירצו דאיכא למימר דיין נסך חמור מטהרות, לענין שימור מיהא בעינן בטהרות שימור טפי מיין נסך, דאילו גוים בדילי מינן טפי וליכא למיחש כל כך שמא יגע ביין, כיון דמירתת כל דהו, אבל עמי הארץ ביזוי הוא להם שהפרושין בדילין מהם, ומתכוונין ליגע להכעיס, אי ליכא שמירה מעלייתא, לא יכולתי לעמוד על אותו התירוץ, דהא אמ', דגת של אבן שזפתה וכו', הרי שהיו גיתיו ובית בדיו טמאין ובקש לעשות בטהרות, הדפין והלולבין וכו', ואסיקנא, כדרך שאמרו בטהרות כך אמרו ביין נסך, אלמא דממש ילפי מהדדי.
ועוד מצאתי, הוצרכתי לשאוב מים מן הבור אשר בשער להשקות מהם, ולטעום מזה הדבר שאירע לנו, לאחר שאכלתי אני יוסף הנחתי את הקנקן שמזגתי ממנו אני בעצמי, בחזקת שלא היה בו יין, ושכחנו שלא שמנו אותו בשמירה, ולמחר כשבאנו מבית הכנסת הוציא יעקב יין מן החבית בקנקן, בלא שיטוף, וכשהסבנו לאכול קודם ברכה, אמרה לי בתי רבקה, שטפת את הכלי, אמרתי לה, לא. ענתה ואמרה, אם כן זה היין הוא יין נסך הוא, שכשהיית בבית הכנסת מזגה השפחה מעט יין מן הקנקן כמלא קליפת אגוז, ובשביל אותו העדות לא רציתי לשתות מן היין שבחבית עד שאשאל את פיך, אע"פ שמצאתי בשאלות שנשאלו בפני רב פלטוי גאון, שהיין שבחבית מותר הוא. שכך השיב בתשובותיו, דנצוק אינו חבור מהא דתנן, נטל את המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של נכרי אם יש בו עכבת יין אסור וכו', ואמרינן עכבת יין במאי מיתסרא, בנצוק, שמע מינה נצוק חבור, לא, א"כ מפני מה נאסר, תני ר' חייא שפחסתו צלוחיתו, ומהו פחסתו לצלוחיתו, כגון שנתמלא צלוחיתו עד שעלה ונדבק בצלוחיתו של ישראל, כמו שכתוב, ואם פשה תפשה, ולא משום נצוק. וכן באידך, פרק ר' ישמעאל אמר [נ"ה ע"א], אינו נעשה יין נסך עד שירד לבור וכו', עד גרגותני גופיה במאי מיתסרא, בנצוק, ש"מ נצוק חבור, לא, כדתני ר' חייא שפחסתו צלוחיתו, הכא נמי כשפחסתו בורו, והיכי דמי, שנתמלא הבור יין עד שעלה היין לפי הבור ונדבק בגרגותני ונאסר הגרגותני בפחיסה ולא בנצוק. וזו התשובה שהשיב מורי הרב ר' שמואל ב"ר נטרונאי גאון זצ"ל, עיינתי בשאלותיך, ומתוך דבריך ראיתי שאתה סבור שהיין שבחבית הוה ליה נצוק, ושגגת. ועתה אפרש לך שורש הדבר, גוי המערה יין כשר מכלי אל כלי בחזקת שהוא מים, אפילו היין שהערה לחוץ מותר, וכל שכן הנשאר בכלי, כדאמרינן פרק ר' ישמעאל, ר' יוחנן בן ארזא ור' יוסי ב"ר נהוראי הוו יתבי וקא שתו חמרא וכו', ואסיקנא, לא צריכא דקא מוריק אורוקי, והוה ליה כוחו שלא בכוונה, וכל כוחו שלא בכוונה לא גזרו ביה רבנן. ואם ידע שהוא יין כמו הענין שאירע לכם, לית דין ולית דיין דאסור, דהוה ליה כחו בכוונה, אבל הנשאר בכלי חלקו בו רבותינו, ורבנו שלמה זצ"ל פסק בפתרונו במסכת ע"ז, דשרי אף בשתיה, מהא דגרסינן בהשוכר, בעניין אמר רב הונא, נצוק חבור ליין נסך, תרגמה רב ששת בגוי המערה דקא אתי מכחו, והאי דנפיק לבראי דחבית גזרו ביה רבנן, והאי דלא נפיק לא גזרו ביה רבנן.
ויש מי שאומר, דרב ששת אליבא דמאן דאמר נצוק לא הוי חבור קא דחי, אבל למאן דסבירא ליה נצוק חבור, אסור מתורת נצוק. אבל אם הוציאו יין מן החבית לתוך כלי שהערה ממנו הגוי ונשאר בו עכבת יין, בהא כולי עלמא מודו דמה שבחבית שרי, דאפילו למאן דאסר מה שנשאר בכלי משום נצוק, האי הוה ליה נצוק בר נצוק ושרי, וכן כתב רבנו שלמה ז"ל, דנצוק בר נצוק שרי אפילו לרב הונא, דגרסינן פרק ר' ישמעאל [נ"ו ע"ב], אמר רב הונא, לא שנו אלא שלא החזיר גרגותני לגת, אבל החזיר גרגותני לגת אסור אף מה שבגת, ואף על גב דשקיל וטרי עלה, שמע מינה נצוק חבור, ודחי, לא, כדתני ר' חייא וכו', על כרחין רב הונא משום נצוק אמרה, דשמעינן ליה פרק השוכר, דאמר נצוק חבור ליין נסך, וכי לא החזיר גרגותני לגת שרי דהוה ליה מה שבגת נצוק בר נצוק, והקלוח היורד מן הגרגותני לגת נקרא שמו נצוק והקלוח העליון היורד מן הגת לגרגותני הוי נצוק בר נצוק, אבל כשהחזיר הגרגותני לגת, שנגע היין שבכלי אל הכלי עצמו הנאסר מתורת נצוק כנצוק הוא וקל וחומר אפי' בחיבורין בשעה שהקילוח יורד מן הגרגותני לבור, וקלוח העליון היורד מן הגת לגרגותני שרא, כל שכן הכא דלאחר זמן ירד קלוח החבית לכלי הנאסר מחמת נצוק, הלכך אין לגמגם בו שודאי היין מותר.
אמר להו רב חסדא להנהו סבייאתא, כי מזבניתו חמרא לגוים קטיפו קטופי, [אי נמי נפוצו נפוצי. כתב המורה, קטופו קטופי], כדי שיפסוק ראש העליון של נצוק קודם שיגיע ראש התחתון לכלי הגוי, דאי נגע מקמיה דליפסוק ראש העליון תו לא מהני ליה קיטוף, דאיתחבר ליה בנצוק, וסבירא לן דנצוק הוי חבור וכן הלכה. או נפיצו נפוצי, או עמדו מרחוק וזרקו היין לכלי של גוי כי היכי דלא ליהוי נצוק. ובדברי רב ששת כתב המורה והילכתא כרב ששת שאין אדם חולק עליו, ואם שפך הגוי מן הכלי מותר מה שנשאר בכלי. וכיון דפסק המורה דנצוק חבור, אם כן מה שמתיר המורה בשפיכת הגוי מה שנשאר בכלי, כגון דקטיף קטופי או דנפוץ נפוצי, שכיון שהקלוח היוצא לחוץ נאסר בשפיכתו גם מה שבכלי נאסר ע"י חבור הקלוח שהוא נצוק. אלא ודאי, בכי האי גוונא שרי כגון דקטופי קטיף. וכן פסק גם רבינו יצחק פאסי זצ"ל, דנצוק הוי חבור. וכן מוכחת הסברא דכיון ששום אמורא לא חלק על רב הונא ורב חסדא דאמרי נצוק הוי חבור, הלכתא כוותיהו. ומאי דמקשו לרב הונא היינו רב נחמן ורב ששת אינן אלא דחיות בעלמא שדחו אותו דלא ליסתייעא מהנך מתנייתא, אבל על דבריו לא בפירוש שיאמרו דנצוק לא הוי חבור. הלכך הלכתא כוותיה, דמשום דחייתא דידהו לא דחינן למימריה, כ"ש דרב חסדא קאי כוותיה.
<h2>דף עג.</h2>
מצאתי כתוב בשם הרב ר' מאיר ב"ר משה ז"ל, יש מקומות בפרובנצא, כשמשימין היין בתוך החבית משליכין בחבית מעט מים כדי שאם יארע ספק אחרי כן ביין בדבר מועט כגון מניצוצות או מנצוק שיתבטל ברוב, ואע"ג דשיעור דיין נסך במשהוא, ונפקא לן מהאי טעמא דקא' כל מין ומינו ודבר אחר, סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו.
<h2>דף עה.</h2>
פסק רבינו שמואל זצ"ל, במסכת ע"ז פרק השוכר, ר' יוסי אומר, הרוצה לטהרן מיד, חולטן ברותחין, והכי תניא בתוספתא, חולטן ברותחין או מולגן במי זתים, מכאן היה מורה ר' יצחק ברבי אשר זצ"ל, לחלוט החביות ברותחין, דלא ליבעי עירוי שלשה ימים וכן הלכה.
